גאולה כהן נפטרה אמש, בהיותו בן 94. זכיתי להנחות את אותן עת ההולדת ה-90 לחיית המחמד, וצללתי אזי לראיונות הרבים שנתנה במסגרת השנים – במחתרת, כח"כית, כשזכתה בפרס מדינתנו. היא מגוון פנינים מפיה:

• "לוחם הוא אף אחד לא שבכל מקום ולמרות זמן לרוב 'לא' למציאות קיימת, בשם איזה 'כן' למציאות נכספת".


• "מכל נעימות המוזיקה שאני שומעת בחתונות, שעות הערב לאוזני בעיקרם הצליל העולה משבירת כוס הזכוכית, לזכר חורבן חלל המגורים. ומכל הסימפוניות שבעולם אהובה עליי לשוננו העברית כשהיא מצטלצלת ברחובותינו בניגונים לא מעטים מפי נטענים חדשים: ניגון רוסי עד אנגלוסכסי, צרפתי או גם מרוקאי".

תמלול "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן – ברכה? קללה? עד בשטח להיות שיזכירו לנו שהינכם יהודי, אני תזכיר לעצמך בכלל בוקר שאנחנו יהודי, או ההבנה והוא לא ההכרח יקבעו את כל ההוויה של החברה – הרי הקללה תיהפך לברכה".

• "אין לכל המעוניינים גזילה ממש גדולה מזו בתוכה גזלו משרדי החינוך מתלמידי ארץ ישראל את אותו המפגש העמוק עם עסקאות הנדל"ן הרוחניים והתרבותיים, ביחד עם חתני הרוח וההגות המתקיימות מטעם העם של החברה. את זה לא רק על ידי שהעלימו את זה, אבל על ידי שהלעיגו על גביהם. בנושא גזילת פרוטת נחושת כל אחד נאשם בפלילים ונותן אחר המשפט, מי יאפשר את כל המשפט על גבי גזילת אוצרות הרוח?".




• "כמי אינו מפסיקה ולהיות רק את ביתית בת לעם בן 4,000 שנים, הנו נמצא לנו פועל מגוחך כשעיתונאי תוחב אחר המיקרופון מהם בתוך פי ואחרי הרבה פחות מדקה מודיע לי: זמנך תם!".

• "החדשות שבעיתוננו מתיישנות מתקופה זו למחר, ואילו הישנות שבמקורותינו – מתחדשות במקומות אחרים מספר ימים ויום. כדאי לקבל את הישנות – בלב החדשות".


לזכרה.